יוסי וקסמן

ראיון על התערוכה לעיתון ״ידיעות״

 

יוסי וקסמן, סופר צייר ומעצב, יציג את עבודותיו החדשות בגלריה המרכזית בעין הוד. 

בתערוכה ציורים גדולים בטכניקת אקריליק על בד. הפתיחה ביום שבת, ה-12 ביולי 2014, 

בשעה 12:00 בצהריים. התערוכה תינעל ב-30 ביולי.

 

וקסמן חבר בכפר האמנים, פרסם עד היום חמישה רומנים ושני ספרי ילדים, והוא מציג את עבודותיו באופן קבוע בגלריה של הכפר. ספרו החדש, ששמו "תולדות האמנות, רומן", עתיד לראות אור בהוצאת חרגול לקראת החגים. בתערוכה החדשה יציג עבודות מהשנה האחרונה.

 

יוסי וקסמן, למה מלאכים בגיל העמידה?

 

מפני שגם למלאכים בגן העדן מותר להתבגר. כלומר – לנוח מעט מיופיים, מחוזק גופם וממה שבני האדם חושבים עליהם בדרך כלל. גם למלאכים מותר להתקמט, להעלות שומן, להידלדל, לגדל כרס, להיות חרמנים זקנים…

 

בעולם שסוגד לנעורים, ליופי, לכוח, זה לא פשוט להיות בגיל העמידה. שהרי גן העדן אינו אלא סוג של מעיין נעורים שכולנו מתאווים לשתות ממנו, גם אני לפעמים, בעומדי מול מראת האמבטיה בבוקר, נוכח הפנים הנפולים, הצלוליטיס על הירכיים והכרס שמסתירה לי את הזין. אני לא זוכר אף דימוי של אדם הראשון וחוה זוגתו בגיל מבוגר. ביצירות האמנות הקלאסיות המתארות את גן העדן תמיד הם נראים צעירים, ורודי לחיים ומתוחי איברים.

 

אז התערוכה הזאת היא סוג של מרד?

 

 כן. מרד בעצמי, שלא פעם אני מוצא את עצמי בסיטואציות פתטיות שמזכירות לי את גוּסטָב פוֹן אַשֶנְבַּאך מהנובלה "מוות בוונציה" של תומס מאן, הסופר המזדקן שמתאהב בנער צעיר. אני מעלֶה לפייסבוק תצלומים שלי מלפני עשר שנים, מתאמן במכון כושר בניסיון נואש להוריד את הכרס, מגדל זיפים ברצון להיראות סַחי וטרֶנדי… אבל זהו מרד שקט, אישי, עם סוף ידוע מראש. מרד שהוא בעצם סוג של השלמה.

 

אז יצרת לך גן עדן משלך?

 

כן. גן עדן מלא פשרות והשלמות עם החיים ועם מה שהם מציעים לנו. גן עדן של חמורים, חתולים, ציפורים וגברים בגיל העמידה (צוחק). לפני שש שנים עברנו לגור בכפר האמנים עין הוד, אני ובן זוגי בעשרים ושמונה השנים האחרונות. שנינו בגיל העמידה ובעצם מצאנו לנו את חלקת האלוהים הקטנה האחרונה שלנו. אז גם שבתי לצייר, לאחר תקופה ארוכה של כתיבה (וקסמן פרסם חמישה ספרי פרוזה בעשר שנים), וגיליתי את ה"אני" הישן שלי, זה שהיה "הצייר של הכיתה", שלמד בבצלאל בשנות השמונים. ומאז איני מפסיק לצייר. זה התחיל עם ציורי הנוף כאן בעין הוד, עבר אל חיות הבית והחיות בגן, ועכשיו – דיוקן עצמי שמשתקף במלאכים שהתבגרו ושהתפקחו.

 

אתה אומר שעין הוד היא בעצם גן עדן שהתבגר?

 

נכון מאוד. אף שבין המייסדים היו לא מעט אמנים בוגרים, כמו מרסל ינקו וגרטרוד קראוס, היה זה מקום שביקש לקדש איזה שיגעון של נעורים נצחיים, בדמות היצירה הדאדאיסטית, בשיכרון מיופיו של הטבע, באמנים שמצאו איזשהו מפלט מהקרתנות התל-אביבית החונקת. במקור הייתה עין הוד לא רק כפר של אמנים, אלא גם עיר מקלט; להיפים ולהיפיות, ללסביות ולהומוסקסואלים, לאנשים שביקשו להיות רחוקים מהעין הציבורית. אסור לשכוח שבימי המייסדים של כפר האמנים הייתה הארץ שרויה בצנע, בהקמת מעברות לעולים החדשים, בטיפול בפצעי מלחמת השחרור. לא היה אז מקום לאגואיזם הדוניסטי שיחגוג את ה"אני". עין הוד היה מקום כזה שהעז לחגוג את החיים. אבל גם גן העדן מתבגר, מזקין, מתפקח מן האשליות. והיום זהו מקום שרוב האמנים המשמעותיים החיים בו הם מבוגרים או זקנים.

 

בציורים החדשים שלי אני מנסה ליצור דיאלוג עם שיכרון החושים ההוא, שחגג בחושות הנטושות של הערבים ותחת כל עץ רענן. ההומו-ארוטיות בעבודות משוחחת עם ההומו-ארוטיות העין הודית של הימים ההם. ואפשר להזכיר את הרקדנית והכוריאוגרפית גרטרוד קראוס שחייתה כאן עם בת זוגה אלזה שרף, או את האמן מאיר דהן שהתאבד בגיל צעיר מאוד, ואומרים שעל רקע אהבה הומוסקסואלית נכזבת.

 

 נשמע כאילו יש לך בטן מלאה על עין הוד של היום.

 

ממש לא, להיפך. אני חושב שזהו מהלך טבעי של התבגרות. חלום גן העדן אינו יכול לשרוד מעבר לדור הראשון של אלה שחלמו אותו. ואני חושב שההתפקחות היא מחויבת המציאות. אולי בגלל זה אני כל הזמן רואה מלאכים בוגרים שמנים, מצוידים בכנפיים נפולות שכבר אינן יכולות לעוף, מהלכים כאן על השבילים בכפר. ואני רוחש להם המון אהבה וכבוד.

 

גם בספרי החדש שאמור לצאת לאור לקראת החגים אני כותב על עין הוד הזאת, המתפקחת, המביטה לעצמה בעיניים ללא כחל וללא סרק, אבל עם קורטוב של חמלה ושל אהבה.

 

אז כבר אין לך יותר חלומות, יוסי וקסמן?

 

 אוהו, יש לי המון חלומות. כי גם לגברים שמנים בגיל העמידה כמוני יש חלומות (וקסמן הוא בן חמישים וחמש)… לא מזמן לעגה לי חברה, אמנית ותיקה כאן בכפר, שגילה נושק לשמונים. אמרתי לה שאני חושש שאיחרתי את הרכבת ושאפילו אני נראה לעצמי מעט פתטי לפעמים. והיא צחקה וגילתה לי שאני עוד גוזל, ושיש לי לפחות עוד שלושים שנים כדי לגלות כמה שאני אידיוט. אני חושב שהיא צדקה.

 

***