יוסי וקסמן

חלק ראשון

פרידה-נעימה

ירושלים, 2019 בקירוב

 

לא תאמיני, אבל מאז שאבא התחרפן אני כמעט לא הולכת אליהם, שני קוּקוּאים כאלה, כולל אימא שעוזרת לו בַּנוכלוּת שלו, מספרת לעצמה סיפורים, כמה אבא שלנו מעולה ואיזה כוחות־על יש לו, חצי סופרמן, הרב כדורי ממש, כזה תור עומד לפני הדלת שלהם בגבעה הצרפתית שאני אשכרה כבר לא יכולה להראות ת׳פרצוף שלי בבניין, כולם שם צוחקים עליו מאחורי הגב, כולל פרופסור מלכי ודוקטור כהן, אפילו גברת אוּמַסְקי, כל השכנים הישנים מפעם, רחמנות על אדון מנחם שניאורסון, השב״כניק שהסתובב לו הראש מאז הפרישה, בטח פיטרו אותו, לכי תדעי, החליט שהוא נביא, מרפא חולים בכישופים ובקמעות ובתפילות, שפעם היה שולח מסתערבים לפלסטינים המסכנים והיום מרפא גם אותם, שזה לא להאמין, אפילו משייח׳ ג׳ראח ומבית חנינא מגיעים אליהם למרפאה שפתחו באמצע הסלון שלנו, ואימא מבשלת להם קפה שחור וצוחקת, עושה להם ״גן ילדים מלא עכברים״, כמו שהיא יודעת, פרצופים של גננת בוויצו, מעריצה את אבא, תמיד היא העריצה אותו, כמו טמבלית, בלעה את כל השיגעונות שלו, חתיכת ציירת מתוסכלת שלא יצא ממנה כלום, אני אומרת לךְ, אבל השאירה לי שם כזה מגעיל, מזכרת לכל החיים, פְרידה, שם של זקנה, יעני על שם הציירת שאימא הכי אוהבת בעולם, ההיא עם הגבות המחוברות, המקסיקנית, פרידה קאלו, כזה גועל, ובנוסף לכל הצרות גם את השם של סבתא נעימה נתנו לי, הסבתא שבחיים לא הכרתי, היא מתה עוד לפני שנולדתי, בשנות השמונים, היסטוריה־שְמיסטוריה, אבל אני לא פרידה ולא נעימה ולא טיזי וכולם קוראים לי פְרֶד, חסר למי שתזכיר את השם פרידה במחיצתי, שלא לדבר על נעימה, ישר אני סותמת אותה, אצלי אין דברים כאלה, אפילו איריס שלי, אִשתַּתי אהובתי, לא מעזה להזכיר את שני השמות המקוריים שלי, שלא פעם רציתי ללכת למשרד הפנים ולמחוק אותם מתעודת הזהות אחת ולתמיד, פרידה־נעימה שניאורסון בתחת שלי, אוֹבּיסית עם ישבן שלושה מפלסים, צלוליטיס מפה ועד גבעת זאב, אבל עם סמכות וכנות, כמו שאיריס שלי הצִפלונית אומרת, צוחקת לי כשאנחנו במיטה, מרגיעות את העצבים של היום־יום, קצת לענג את הבשר לפני שעוצמות ת׳עיניים, הרי גם ככה השינה שלי לא משהו, בזמן האחרון מתפרצת אליה סבתא נעימה, הסבתא מהתמונות באלבום הישן שאבא הביא מהבית שלהם ברמת אשכול, עוד לפני שנהפכה לשכונה חרדית, הכול שם באלבום בצבעים עקומים, צבעים של המאה הקודמת, שלפני הדיגיטלי והאינְסטוּש, ככה אבא סיפר לי, היו צריכים לחכות לפחות שלוש שעות, רבאק, עד שהתמונות היו מודפסות על נייר, בחנות קודאק במרכז המסחרי, איזה עולם מפגר היה להם בזמנים ההם, נייר, לא יכולה לחשוב על זה בכלל, בלי אייפון, בלי אינסטגרם, לא זוכרת בכלל מה עשיתי לפני כל המעריצות באינסטוש, מה את יודעת, הלֶסבִּיוֹן העליון של המזרח התיכון מה שהולך שם, עושות לי לייקים על ימין ועל שמאל, כשאני מצטלמת עם איריס או לבד, כולל עירום, אבל לא פרונטלי כמובן, חתיכת פוריטנים, מזל שאצלי הכול מתחבא מתחת לכרס הענקית שלי, שעות עד שאיריס מגיעה אליי, חופרת וחופרת, עד שאני גומרת והיא מחייכת, טוב לך, אהובתי, טוב לך, אהובתי, אין דברים כאלה, אחותי, אני אומרת לך, אין.

​

***

​

חלק שני

שושנה-רוזה

ירושלים, 1929 בקירוב

​

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בַּג׳דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבהייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה־יהודה. ולא בשוק המרכזי, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים, הצדדי!

 

בלילות הוא יושב וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכור לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה. איבְּכּי עליה בעצמה, שושנה. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּוהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינימה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא טיפשה, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטפאליה או משוק מחנה־יהודה.

 

היא שושנה־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עמה, היא בתה של תוּפָחָה השחפנית, תוּפָחָה בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה, עד האישה הראשונה־הראשונה.

 

הן לא עזרו לה מי יודע מה בבוקר ההוא, הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת – ממררת בבכי – משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים הידוע בשמו המתחנחן, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״, שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה, ״בנות, נא לפתוח את המחברות!״

 

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה, ״אני שונאת את האבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף, ״אני שונאת גם את עצמי!״ ומיסיז קלארק חייכה, ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה״.

 

רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו ללונדון. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי לפני דורי־דורות. יתמזגו להם שם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היוונים העתיקים, אלה שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה בשיעור לאומנות הציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם לא תהיה ברירה גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים שבשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה, ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ׳סטֶר ובחזרה״.

 

בת שש־עשרה לחוּפה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אימא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח, ״מה יהיה הסוף שלך, שושנה?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא רואה רק את עצמה ואת אבא ואת ״המשפחה". משפחה, איזו מילה אומללה. כל־כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה.

 

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות ואת הנביאים ואת המלאכים ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי יודע מה, לדעתה הצנועה, כמובן. בניגוד לאלוהים שלה היהודי, ישוּע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על שושנה־רוז התקועה בשידוך שלה. ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאומנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה.

 

שושנה־רוז אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה. ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה״, התפעלה המורה לאומנות. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בסרטים שם את כל העולם – את דייוויד קופרפילד ואת באסטר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין – והיא יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו כמה רחוק.

 

                                                                       ***

​